<h1>או"ז שו"ת סימן תשנ"ד</h1>
<h2>דף כח:</h2>
ומאי דכתב מר על נכרית שסיפרה לפי תומה לראובן שמתה אחותו אם הוא חייב להתאבל על פיה והורית דנאמנת להחמיר מההיא דאמרי' שלהי פרק בתרא דיבמות עכו"ם שהיה מוכר פירות בשוק כו' אלא להשביח מקחו, משמע אי לאו האי טעמא נאמן (א"ח) [א"כ] הכא שהנכרית הזאת סיפר' לפי תומה ואין לה שום ריוח בדבר פשיטא דנאמנת וחיילא עליה אבילות. דבר זה אינו נראה בעיני כלל שיהא העכו"ם נאמן בעדותו בין להקל בין להחמיר ולא האמינוהו חכמים אלא במסל"ת ובעדות אשה משום טעמא דהיא גופא דייקא ומנסבה כדאמרינן [יבמות פ"ח ע"א] מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחילתה אבל בכל האיסורין שבתורה אע"פ שעד אחד נאמן בהן [אין עכו"ם נאמן בהן] אפי' מסל"ת ואע"פ שאין צריך להביא ראיה בזה דבכל מקום העכו"ם פסול חוץ מעדות אשה אפ"ה יש לנו להביא ראיה ממאי דאמרינן פ' החולץ [מ"ז ע"א] מעשה באחד שבא לפני ר' יהודה וא"ל נתגיירתי ביני לבין עצמי אמר לו יש לך עדים א"ל לאו יש לך בנים אמר לו הן א"ל נאמן אתה לפסול א"ע ואין אתה נאמן לפסול את בניך ומקשינן וסבר ר' יהודה דלא מהימן והתניא יכיר יכירהו לאחרים מיכן א"ר יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכורי וכשם שאדם נאמן לומר זה בני בכורי כך אדם נאמן לומר זה בני בן גרושה בן חלוצה וחכ"א אינו נאמן ואר"נ בר יצחק הכי קא"ל לדבריך עכו"ם אתה ואין עדות לעכו"ם ואמרינן התם והלכתא כותיה דרב נחמן בר יצחק אלמא אע"ג דאר"י דכל אדם נאמן לפסול את בניו העכו"ם אינו נאמן ומסיק טעמא שאין עדות לעכו"ם אלמא בשום עדות אין העכו"ם נאמן ובעובדא דידן נמי אע"ג דעד אחד נאמן באיסורין עכו"ם לא מהימן דלאו בר עדות הוא. ובשלהי פרק האשה שנתארמלה [כ"ח ע"ב] אמרינן ת"ר נאמן התינוק לומר כך אמר לי אבא משפחה זו פסולה משפחה זו כשירה ואכלנו בקצצה של בת פלוני ושהיינו מוליכים חלה ומתנות לפ' כהן ע"י עצמו לא ע"י אחר וכולן אם היה עכו"ם ונתגייר עבד ונשתחרר אינן נאמנין ר' יוחנן בן ברוקה אומר נאמנין ואמרינן במאי קמיפלגי ת"ק סבר כיון דעכו"ם הוה לא הוה דייק וריב"ב סבר כיון דדעתיה לאיגיורי מידק הוה דייק אלמא [אין] העכו"ם נאמן לעדו' אפי' להחמיר ואפי' ריב"ב לא מהימן ליה אלא בשנתגייר אבל בעדו' עכו"ם לא. ומאי דאמרי' בשלהי יבמות שלא נתכוין זה אלא להשביח מקחו דקא דייקת מדטעמא דנתכוין להשביח הא לאו הכי הוה נאמן אין זו ראיה דהתם מעיד על פירותיו כי הן אסורין באכילה דאי לאו דאמרי' שלא נתכוין זה לאסור פירותיו אלא להשביח מקחו היו אסורין מפני טעם זה אינו נאמן, אבל כשמעיד על אחר בודאי אינו נאמן והתם [קכ"א ע"ב] נמי אמרינן ההוא עכו"ם דא"ל לבר ישראל קטול אספסתא ושדי לחיותא בשבתא ואי לא קטילנא לך (כפלה ברישא) [כפלוני בר ישראל] דאמרי (בה) [ליה] בשיל לי קידרא בשבתא ולא בשיל וקטלתיה ואתיא דביתהו לקמיה דאביי ופשט רבא מהא מתני' דלא מהימן, דהתם נמי בעדות אשה האמינוהו חכמים ומשום דאמרי' דנתכוין להטיל אימה על ההוא האיש אמר רבא לא מהימן אבל בכל עדויות דעלמא בודאי כי העכו"ם אינו נאמן בין מתכוין להעיד בין מסיח לפ"ת וכל דבריו הן בטלים שעליהם נאמר אשר פיהם דבר שוא וגו'. [תשובה שהשיב ה"ר ישעיה בי רבנא מלי זכור לטוב לרבינו יצחק בר משה זצ"ל בעל האור זרוע].
<h2>דף סג:</h2>
ומאי דכתב מר על אחד שנשא אשה ושהה כשלש שנים ולא יכול לבוא עליה אם יש לכופו ליתן לה גט וכתבת אלי כי תפסו את הבחור ונתנוהו בכבלי ברזל ושמוהו בבית הכלא ואחר כך הוליכוהו לעיר כו' עד אם בנים כשרים לבוא בקהל אם לאו. לא הודעתני זה האיך היה הענין שלא היה יכול לבוא אליה אם הוא בריא אם לאו ואם בא מחמת סריסות או מחמת מכה שיש בגופו או מחמת שהוא קשור ע"י כשפים או שהיה בריא ועיכב מלבוא אליה מחמת שלא יוכל לכובשה כאשר ימצאו רבים בעולם ששוהין לשכב עם נשותיהן גם לא הודעת[נ]י אם דנין על הכתובה כי אם על הגט אם הוא בר כפייה ואם הגט מחמת כפייתה כשר ותנשא בו אם לאו. את אשר בלבבי אודיעך. ל"מ שיש לה טענה גדולה וטענה ברורה שאינו יכול להזקק אליה והכל מבקשים תפקידם והיא רוצה עונתה ואין לך טענה גדולה מזו שאין אדם רשאי לעגן את אשתו בעונתה ואם [נדר] מתשמיש המיטה (שכח) [שבת] אחת יוציא ויתן כתובה [כתובו' ס"א ע"ב] ואמרו חכמים [סוטה כ' ע"א] רוצה אשה בקב ותיפלות מט' קבין ופרישות וזאת שנתעגנה ג' שנים הדין עמך שתצא אלא אפי' בלא כל זאת אם היא מורדת על בעלה ואינה חפיצה בו אע"פ שאינו דין מכח הלכה לכוף את בעלה ליתן לה גט ואין צריך עכשיו להאריך במשפט המורדת מ"מ גאוני הישיבות של בבל רבנן סבוראי שהיו אחר ההוראה תקנו שיכופו את הבעל ליתן גט למורדת מיד וכ"כ בה"ג וכך כתבו גם רב היי ורב שרירא וכל הגאונים שיותר מג' מאות שנה היה בימיהם שנתקנה זו התקנה ואין לזוז ממנה וכ"כ גם רב אלפס הפסק ואין מי שיכול לעקור תקנת ב"ד הגדול שבבבל הלכך גיטה של זו גט כשר הוא ואין לפרכס עליו וכ"ש שיש לה טענה גדולה שאינו יכול להזקק אליה וכיון שנתרצה ליתן גט אפי' ע"י עישוי גיטו גט דיש כאן מצוה לשמוע דברי חכמים תקנת ב"ד הגדול וטענה גדולה שיש לה. ועוד שיש כאן נתינת ממון דאמרי' בחזקת הבתים [מ"ח ע"א] דאגב זוזי גמר ומקני בתליוה וזבין, וכן בתליוה וקדיש משמע דאי איכא מתן מעות אמרי' התם דהוו קידושי דאגב מתן מעות גמרה ואקני נפשה אי לאו משום דעשה שלא כהוגן אפקעינהו רבנן לקידושיה וכשר הוא גט זה ויכולה להנשא בו בתחילה. ומאי דכתב מר שאין לכופו דשמא יתרפא ויאמר אלו הייתי יודע שהייתי מתרפא לא הייתי מגרשה אפי' נותנים לו מאה מנה וכן היה בדעתו בשעת גירושין ונמצא גט בטל והבנים ממזרים כדאמור רבנן בהשולח גט [מ"ו ע"א] גבי מוציא את אשתו כו' וה"נ אמרי' בשלהי פ"ק דנדה [י"ב ע"ב] גבי אשה שיש לה וסת כו' אינו נראה לי שאם באת לחוש לזה יש לדבר תקנה להודיעו שלא יחזיר לעולם כדאמרי' התם ושוב אינו יכול לקלקל. ועוד נ"ל לומר שאפי' להודיעו שלא יחזיר לעולם אינו צריך דהיכא אמרינן הכי היכא דריעותא הויא מחמת אשה כגון דמוציאה משום שם רע שיצא עליה או שחושש שמא היא איילונית או שאין לה ווסת קבוע התם ודאי יכול לקלקל אם תיבטל אותה הריעותא דמצי למימר מחמת אותה הריעותא גירשתיה ואם הייתי יודע שאינה (מעותה) [ריעותא] לא הייתי מגרשה, אבל כשהאשה מורדת מפני שום דבר מום שיש בגופו אינו צריך להודיעו שאינו יכול לקלקל ולומר אילו הייתי יודע שאתרפא מאותו מום לא הייתי מגרשה מ"מ האשה דוחקת אותו מפני המום ואינה רוצה להמתין לראו' אם יש לו רפואה. ותדע דהכי הוא דהא באלו שכופין אותו להוציא [כתובו' ע"ז ע"א] מוכה שחין ובעל פוליפוס לא תנן בהו דלא יחזיר עולמית שמא יתרפא ויקלקל, שאפי' אם יתרפא אינו יכול לקלקל שאין האשה מתרצה להמתין ולראות אם יכול להתרפאות ואין העכבה ממנו אלא ממנה. ואע"פ שאני אומר כי הדין לכופו וגיטו כשר יש לחקור ולראות שמא היה העישוי ע"י עכו"ם אפי' כדין הגט פסול שאין מצוה לשמוע דבריהם אך אם עישו אותו וא"ל עשה מה שישראל אומרים לך. הרבה הייתי רוצה להאריך במשפט המורדת ובגט מעושה מה שיש עליהם בעיני בשר אשר לנו. ובנחץ השליח שהיה דוחק אותי ולא יכולתי להאריך כ"ש שלחכם כמוך אין צריך להאריך. [תשובה שהשיב ה"ר ישעיה בי רבנא מלי זכור לטוב לרבינו יצחק בר משה זצ"ל בעל האור זרוע].
<h2>דף עז.</h2>
ומאי דכתב מר על אחד שנשא אשה ושהה כשלש שנים ולא יכול לבוא עליה אם יש לכופו ליתן לה גט וכתבת אלי כי תפסו את הבחור ונתנוהו בכבלי ברזל ושמוהו בבית הכלא ואחר כך הוליכוהו לעיר כו' עד אם בנים כשרים לבוא בקהל אם לאו. לא הודעתני זה האיך היה הענין שלא היה יכול לבוא אליה אם הוא בריא אם לאו ואם בא מחמת סריסות או מחמת מכה שיש בגופו או מחמת שהוא קשור ע"י כשפים או שהיה בריא ועיכב מלבוא אליה מחמת שלא יוכל לכובשה כאשר ימצאו רבים בעולם ששוהין לשכב עם נשותיהן גם לא הודעת[נ]י אם דנין על הכתובה כי אם על הגט אם הוא בר כפייה ואם הגט מחמת כפייתה כשר ותנשא בו אם לאו. את אשר בלבבי אודיעך. ל"מ שיש לה טענה גדולה וטענה ברורה שאינו יכול להזקק אליה והכל מבקשים תפקידם והיא רוצה עונתה ואין לך טענה גדולה מזו שאין אדם רשאי לעגן את אשתו בעונתה ואם [נדר] מתשמיש המיטה (שכח) [שבת] אחת יוציא ויתן כתובה [כתובו' ס"א ע"ב] ואמרו חכמים [סוטה כ' ע"א] רוצה אשה בקב ותיפלות מט' קבין ופרישות וזאת שנתעגנה ג' שנים הדין עמך שתצא אלא אפי' בלא כל זאת אם היא מורדת על בעלה ואינה חפיצה בו אע"פ שאינו דין מכח הלכה לכוף את בעלה ליתן לה גט ואין צריך עכשיו להאריך במשפט המורדת מ"מ גאוני הישיבות של בבל רבנן סבוראי שהיו אחר ההוראה תקנו שיכופו את הבעל ליתן גט למורדת מיד וכ"כ בה"ג וכך כתבו גם רב היי ורב שרירא וכל הגאונים שיותר מג' מאות שנה היה בימיהם שנתקנה זו התקנה ואין לזוז ממנה וכ"כ גם רב אלפס הפסק ואין מי שיכול לעקור תקנת ב"ד הגדול שבבבל הלכך גיטה של זו גט כשר הוא ואין לפרכס עליו וכ"ש שיש לה טענה גדולה שאינו יכול להזקק אליה וכיון שנתרצה ליתן גט אפי' ע"י עישוי גיטו גט דיש כאן מצוה לשמוע דברי חכמים תקנת ב"ד הגדול וטענה גדולה שיש לה. ועוד שיש כאן נתינת ממון דאמרי' בחזקת הבתים [מ"ח ע"א] דאגב זוזי גמר ומקני בתליוה וזבין, וכן בתליוה וקדיש משמע דאי איכא מתן מעות אמרי' התם דהוו קידושי דאגב מתן מעות גמרה ואקני נפשה אי לאו משום דעשה שלא כהוגן אפקעינהו רבנן לקידושיה וכשר הוא גט זה ויכולה להנשא בו בתחילה. ומאי דכתב מר שאין לכופו דשמא יתרפא ויאמר אלו הייתי יודע שהייתי מתרפא לא הייתי מגרשה אפי' נותנים לו מאה מנה וכן היה בדעתו בשעת גירושין ונמצא גט בטל והבנים ממזרים כדאמור רבנן בהשולח גט [מ"ו ע"א] גבי מוציא את אשתו כו' וה"נ אמרי' בשלהי פ"ק דנדה [י"ב ע"ב] גבי אשה שיש לה וסת כו' אינו נראה לי שאם באת לחוש לזה יש לדבר תקנה להודיעו שלא יחזיר לעולם כדאמרי' התם ושוב אינו יכול לקלקל. ועוד נ"ל לומר שאפי' להודיעו שלא יחזיר לעולם אינו צריך דהיכא אמרינן הכי היכא דריעותא הויא מחמת אשה כגון דמוציאה משום שם רע שיצא עליה או שחושש שמא היא איילונית או שאין לה ווסת קבוע התם ודאי יכול לקלקל אם תיבטל אותה הריעותא דמצי למימר מחמת אותה הריעותא גירשתיה ואם הייתי יודע שאינה (מעותה) [ריעותא] לא הייתי מגרשה, אבל כשהאשה מורדת מפני שום דבר מום שיש בגופו אינו צריך להודיעו שאינו יכול לקלקל ולומר אילו הייתי יודע שאתרפא מאותו מום לא הייתי מגרשה מ"מ האשה דוחקת אותו מפני המום ואינה רוצה להמתין לראו' אם יש לו רפואה. ותדע דהכי הוא דהא באלו שכופין אותו להוציא [כתובו' ע"ז ע"א] מוכה שחין ובעל פוליפוס לא תנן בהו דלא יחזיר עולמית שמא יתרפא ויקלקל, שאפי' אם יתרפא אינו יכול לקלקל שאין האשה מתרצה להמתין ולראות אם יכול להתרפאות ואין העכבה ממנו אלא ממנה. ואע"פ שאני אומר כי הדין לכופו וגיטו כשר יש לחקור ולראות שמא היה העישוי ע"י עכו"ם אפי' כדין הגט פסול שאין מצוה לשמוע דבריהם אך אם עישו אותו וא"ל עשה מה שישראל אומרים לך. הרבה הייתי רוצה להאריך במשפט המורדת ובגט מעושה מה שיש עליהם בעיני בשר אשר לנו. ובנחץ השליח שהיה דוחק אותי ולא יכולתי להאריך כ"ש שלחכם כמוך אין צריך להאריך. [תשובה שהשיב ה"ר ישעיה בי רבנא מלי זכור לטוב לרבינו יצחק בר משה זצ"ל בעל האור זרוע].
